שלום עולם!

 

וואו, בלוג. אני מתרגשת. יש לי המון לספר לכם ואני תוהה איך לעשות את זה בצורה הגיונית.

נתחיל בכללי. אני בת 34. גרה בעיר קטנה ויפיפייה בצפון. בעלת מקצוע מכובד ביותר. אמא לילד מהמם ומקסים בן 2.5. לפני כחמש שנים פגשתי את אבא שלו, אחרי המון מערכות יחסים מאכזבות, דייטים כושלים ושברון לב. גם לזה נגיע. די מהר עברנו לחיות יחד, אחרי כשנה וחצי התחתנו בחתונה גדולה, יפה ורבת משתתפים. כשנה אחרי נולד הבן המקסים שלנו. עד כאן נשמע כמו איזה סיפור של דיסני, נכון? אז לא ממש.

לפני כחצי שנה עזבתי את בעלי עם הילד ומזוודה אחת. למעשה, חיינו יחד בחו"ל. הגעתי לפה לשמחה משפחתית ופשוט לא עליתי על המטוס חזרה. בהתחלה החלטתי רק לא לעלות על המטוס, אבל בהמשך, הבנתי שאני לא יכולה לחזור בכלל. שאסור לי לחזור אליו, ולו לטובת הילד. ההחלטה הזאת היתה שכלתנית. מאז, אני בעצם מנסה "להשיג" אותה עם שאר החלקים של התודעה שלי, להשלים איתה, להפנים אותה.

אז מה קרה, אתם שואלים (בהנחה אופטימית שמישהו קורא את זה בכלל)? די פשוט וקלאסי- בעלי הוא גבר אלים. מה שאומר השפלות יומיומיות, אלימות מילולית בלתי פוסקת, צורך בשליטה אובססיבית עליי, וגם אלימות פיזית, גם מול הילד. בנוסף, גם בוגדני. היו לו כרטיסים באתרי היכרויות במשך כל זמן הקשר שלנו, ובהם הוא שם תמונות שאני צילמתי, בבית שלנו, במטבח שלנו, בחופשות שלנו. ממש תכשיט, הא?

אבל הוא לא מעניין. מה שמעניין, זה שנשארתי איתו כל הזמן הזה. וזה התחיל עוד הרבה לפני החתונה. אז למה התחתנתי איתו, למה נשארתי איתו? על כל השאלות האלה אני מנסה לענות עכשיו, באמצעות טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומסע נחוש למודעות עצמית. אבל אני יודעת טוב מאוד למה עזבתי אותו עכשיו. עזבתי אותו כי אני לא רוצה שהבן שלי ילמד שככה מתנהגים לנשים. שלא יגדל בבית אלים. שיהיה לו סיכוי להיות ילד נורמלי.

טוב, עד כאן בפתיח, המשך בוא יבוא…