תהיות ומחשבות

בשבוע הבא ימלאו 5 שנים ליום בו הכרתי אותו.

אני תוהה בפני עצמי, האם הייתי מעדיפה לא להכיר אותו בכלל. כנראה שהתשובה היא לא. לא הייתי מוותרת על הילד שלי, כמובן. על החתונה שלנו. על המון חוויות חיוביות שהיו לי איתו. על המון דברים שלמדתי בזכותו, וגם על דברים שלמדתי בגללו.

בזמן האחרון הוא כל הזמן כותב לי, מבקש שנחזור. אומר שהוא בטיפול פסיכולוגי, שהוא מוכן לעשות הכל כדי לשמור על המשפחה. ואני? אני נתפסת לכל שביב תקווה, כמו חרק שנמשך אפילו לאור של הספרות הבוקע מהממיר בחושך. האם אני יכולה להרשות לעצמי שלא לתת לו צ'אנס? האם אני יכולה להרשות לעצמי שכן? לקחת סיכון כזה, בעיקר עם הילד? לא סתם החלטתי לחתוך את זה כשהוא כל כך קטן. קיוויתי שעוד אוכל לבנות לו חיים נורמליים, וכל ה…דבר הזה יישאר זיכרון רחוק, אם בכלל.

אממה, לא הכל כזה פשוט, חד וחלק, מסתבר. כאשר היינו יחד, כל הזמן רק ייחלתי ללבד ממנו. שחזור מאוחר יותר מהעבודה. שייצא לעסוק בספורט האהוב עליו, כמה שיותר, תפדאל. נסיעה לשבוע מטעם העבודה? מפרגנת לך. אתה רוצה לעזוב את הארץ לתמיד ולהשאיר אותי פה עם תינוק בן 8 חודשים, עבודה של 12 שעות, שכר דירה מטורף, חובות שלך והאמא המשוגעת שלך? סע חביבי, סע! שלא תפגע בך הדלת בדרכך החוצה! הרגשתי שהוא כל הזמן מפריע לי, מעיק עליי, מעכב אותי. כמו איזה משקל עודף ומעצבן במיוחד שאני סוחבת על עצמי. הרגשתי כל הזמן כמו אמא חד הורית לשני ילדים, אחד מתוק והשני מגודל ומעצבן במיוחד. הייתי בטוחה שאם אהיה לבד עם הילד אהיה מאושרת. הרי גם ככה תמיד עשיתי הכל לבד, דאגתי להכל לבד, פרנסתי לבד. לא ראיתי בעצם איזה תפקיד הוא ממלא בכל ה"משחק" הזה, חוץ מאשר למרר לי את החיים.

אבל עכשיו אני עם הילד בלעדיו, כמו שרציתי כל הזמן, ואני בכלל לא מאושרת. למעשה, אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה, ומה כן יעשה אותי מאושרת. זווית הראייה הזוגית, שנעלמה לי פתאום, גורמת לי להרגיש שהראייה שלי מטושטשת. כמו בבדיקת ראייה, כאשר האופטומטריסט מתאים עדשות שונות, ואז הוא מוציא איזה עדשה ופתאום הכל מרוח ומעוות. ככה. אני מרגישה שקודם פסעתי בדרך מסויימת, וגם אם לא ראיתי בבירור לאן אני הולכת, ראיתי בבירור את הדרך. עכשיו אני מרגישה, שבמקום לעמוד על שביל בשדה פתוח ושמיים כחולים ומוארים, אני נמצאת ביער אפל, מוקפת בערפל, ומגששת כמו עיוורת בלי מקל.

אין לי מושג מה אני רוצה, לא נראה לי שאכפת לי בכלל מה אני רוצה. איך ממשיכים מכאן, צדוק? אולי זו התחלה של דיכאון? אולי כל מה שאני צריכה זה קצת פרוזאק כדי להתחיל לראות את התמונה בבהירות?

בשלב הזה אין לי תשובות. רק שאלות.